אנה הייתה חלק מן הבנות המושלמות האלה,
שיער בלונדיני ארוך שגלש על הכתפיים,
עיניים חומות בהירות,
גוף רזה, גבוה ומושלם.
אנה ואני הכרנו מכיתה ה' בערך, תמיד היא הייתה מקובלת.
אני הייתי רגילה, לא מקובלת ולא דחויה.
אנה ואני היינו חברות ממש טובות, מכיתה ה' עד ט' היינו ביחד.
האופי של אנה לא היה כל כך נעים,
היא הייתה מאוד קולנית, שחצנית, רודפת תשומת לב.
היא אהבה לשים לאנשים אולטימטומים, להגיד להם "זה או אני או זה".
אני לא אהבתי אותה מי יודע מה, ועד היום אני לא מבינה איך נהיינו חברות כאלה טובות.
מה שסימל את אנה היה הביטחון העצמי הגבוה שלה, מה שלי בחיים לא יהיה.
אך היא הייתה ילדה קנאית מאוד, קנאית ויש להוסיף אנוכית.
היא עשתה דברים אך ורק בשביל עצמה, בשביל לקדם אותה, בשביל להעצים את עצמה. היא רצתה הכל בשבילה.
אבל איתי זה היה שונה.
אנה תמיד ניסתה להגדיל את הביטחון העצמי שלי..
היא הייתה באה אליי הביתה, פותחת את ארון הבגדים שלי ועושה בו סדר.
בגדים נועזים יותר, בגדים נועזים פחות.
זה התחיל עם הבגדים, היא הייתה אומרת לי מה ללבוש.
היא אפילו קנתה בשבילי כמה בגדים, בגדים שלא אהבתי, ואפילו כעסתי עליה.
לאחר מכן היא לימדה אותי איך לדבר, היא אמרה לי לחקות את אופן הדיבור שלה.
בקיצור, היא רצתה להפוך אותי למישהי כמוה.
סבלתי את השחצנות והיהירות שלה בשקט,
עד שהגיע הקש ששבר את גב הגמל.
אחרי המקרה שלי ושל עוז, שהוא דרס אותי,
המשכנו לדבר, כפי שאתם יודעים, ככה בעצם התחברנו.
לפחות פעם ביום הייתי מדברת עם עוז, היה לי פשוט נעים לדבר איתו.
באיזשהו שלב התחלתי להתאהב בו.
סיפרתי על כך לאנה, אך אנה הגיבה לא בדיוק כמו שציפיתי.
"את לא ברמה שלו ב כ ל ל, נו באמת אורי.. שום דבר לא יצא ממכם"
אמרה בקולה השחצני.
חשבתי לעצמי לפתע, כל מה שהיא מנסה לעשות בעצם זה להרי את הביטחון העצמי שלי..
אף ברגע הזה היא זרקה את כל 'העבודה הקשה' שלה לפח.
ניסיתי להכחיש את הרגשות האלו כלפיו, ניסיתי להגיד לעצמי,
"אורי את לא מאוהבת בו, זה בחיים לא יקרה, הוא בחיים לא יהיה שלך."
ניסיתי לסגור את הרגשות הללו בתוף תיבה בליבי, אך לא ממש הצלחתי.
עדיין כל פעם שהיינו מדברים משהו בלב שלי היה מפרפר,
תמיד כשהיינו רואים אחד את השנייה בבית ספר, הייתי מנופפת לו לשלום וכשהוא היה מחייך אלי הייתי מסמיקה.
אנה הייתה מסתובבת בקרבתו, מדברת אתו, אפילו מפלרטטת אתו.
אחרי שהם היו מדברים היא הייתה באה אליי:
"איזה מדהים הוא אורי, וכל כך חתיך. אני רוצה שהוא יהיה שלי"
אמרה לי, כשהיא יודעת על הרגשות שלי כלפיו.
ככה זה היה כל יום בערך, היא הייתה מדברת אתו, מתקרבת אליו. רק אני נשארתי בצד.
הייתי הצל שלה.
יום אחד בבית ספר ממש רציתי לדבר עם עוז, בדרך כלל לא היינו מדברים בבית ספר,
רק אומרים שלום.
אבל החלטתי דווקא ביום הזה לגשת אליו, ולשאול אם הוא מעוניין לדבר.
הלכתי למקום שידעתי שהוא נמצא עם החברים שלו, בהתחלה קצת חששתי כי זה עוז,
הוא נחשב אחד מהכי מקובלים בבית ספר.
אז הלכתי אליו, ולפתע ראיתי משהו שעד היום אני מנסה למחוק את זה ממוחי, אך אני לא מצליחה.
ראיתי אותו ואת אנה, אנה החזיקה בידו ומשכה אותו אחריה.
נדמה שהיה על פניה חיוך של ניצחון.
לפתע היא הסתובבה אליו, ונישקה אותו, ככה מול כל בית הספר.
לפתע הרגשתי שליבי נשבר, מתפוצץ לרסיסים.
לא יכולתי להביט בזה, פשוט לא יכולתי.
אך לא הצלחתי לזוז.
רציתי לבכות, הרגשתי את הדמעות בעיניים, ואת הרגשת החנק הזאת בגרון.
היא עשתה את זה בכוונה, היא ידעה, ועשתה את זה בכוונה.
לאחר שהיא סיימה לנשק אותו אנה הסתובבה לכיווני והלכה אליי, כשחיוכה השחצן מאיר את פניה.
"אוי אורי שכחתי להגיד לך, אני ועוז ביחד. איזה כיף זה אה?" שאלה בחיוך.
אני הסתכלתי עליה, אני מודה בשנאה.
"אני. שונאת. אותך. אני פשוט שונאת אותך. את זונה מטומטמת אנה! זה מה שאת!"
אנה הסתכלה עליי במבט לא מבין..
"מה עובר עלייך? מה הבעיות שלך? לא יכולה לפרגן לחברה?" שאלה בקולה המתנשא.
"את יודעת, את יודעת מה אני מרגישה כלפיו. למה עשית את זה?"
"טוב סליחה.. מה את מתרגשת..." אמרה.
באותו רגע פשוט לא יכולתי לסבול את הפרצוף שלה, לא יכולתי לסבול אותה.
"פשוט עופי, אני לא רוצה לדבר אתך יותר. בחיים" אמרה והסתלקתי משם.
בימים שלאחר מכן סיננתי כל שיחה ממנה, התעלמתי מכל הודעה שהיא שלחה שלי.
בבית ספר התייחסתי אליה כאילו היא מתה, כאילו היא לא קיימת.
עוז התקשר אליי יום אחד, בהתחלה לא עניתי.
אבל אז הוא התקשר שוב.
אני לא זוכרת על מה דיברנו, אבל אני זוכרת רק דבר אחד:
"אתה ואנה.. אתם ביחד..?"
"אני והיא? ממש לא, היא סתם הזמינה אותי לצאת והסכמתי. הנשיקה הזאת בבית ספר שבוע שעבר הייתה סתם.
אורי זה מפריע לך? תגידי לי.. אם כן אז שתדעי שהיא לא הטעם שלי בכלל, סתם רוסיה מטומטמת"
באותו רגע חייכתי, חיוך שמעולם לא חשבתי שאחייך.
אחרי אותה שיחה, החברות שלי עם אנה נגמרה לגמרי.
החברות שלי עם עוז גדלה.
הכל היה פשוט נראה יותר טוב בלעדיה,
שהיא לא נדחפת לכל דבר
מעולם לא הרגשתי יותר חופשיה ככה, בלעדי אנה.
זה פוסט שלא רציתי כל כך לכתוב,
זה מוציא ממני צדדים לא טובים, כשאני חושבת עליה,
על מה שהיא עשתה.
אך בכל מקרה, תודה לקוראים :)
;){kind=link}